החלטה בתיק בש"פ 2484/05

1.        עניינו של הערר בבקשתו של העורר, סגן המוציא לפועל בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, לאסור פרסום שמו וכל פרט מזהה אחר לגביו במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו.

           כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות מין במסגרת שלושה אישומים נפרדים. על פי הנטען בכתב האישום, שימש העורר כסגן המוציא לפועל בבית משפט השלום בתל-אביב ומתוקף תפקידו היה אחראי על מספר עובדים בבית המשפט. העורר מואשם כי ניצל את מרותו על עובדות שהיו כפופות לו, הטרידן מינית, ביצע בהן מעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני, מעשי אינוס ומעשי סדום. בערר שבפניי מבקש הוא להורות על איסור פרסום זהותו ועל ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' כבוב) בה נדחתה בקשתו לקיים את הדיון בעניינו בדלתיים סגורות.

             עיקרי הדברים

2.        עניינו של העורר בא בפני בתי המשפט בערכאות שונות מספר פעמים. תחילתם של ההליכים עוד טרם הוגש כתב האישום נגדו. עם תחילת החקירה הגלויה כנגד העורר ומעצרו, נתבקש בית המשפט על ידו לאסור על פרסום שמו. בית משפט השלום דחה את הבקשה וערר שהוגש על ההחלטה נדחה אף הוא על ידי בית המשפט המחוזי. עניינו של העורר הובא אף בפני בית משפט זה, אולם הכרעה בנושא לא ניתנה שכן בין לבין הוגש כנגד העורר כתב אישום, ועל כן היה עליו להגיש בקשה חדשה בעניין. בהתאם לכך, הגיש העורר בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי אשר נדחתה כאמור וזו נשוא הערר שבפניי.

           בהחלטתו ציין בית המשפט שפרסום פרטים מזהים על העורר יביא, קרוב לודאי, לנזק לא מבוטל לעורר. אף על פי כן, בנסיבות המקרה דנן, נזק זה נסוג מפני האינטרס הציבורי שבניהול הליך משפטי פומבי, בשים לב למעמדו המקצועי הבכיר של העורר ולאופיין של העבירות בביצוען הוא מואשם.

             טענות הצדדים

3.        בערר שבפניי טוען בא כוחו של העורר, כי פרסום זהותו צפוי לפגוע באופן בלתי הפיך בעורר ובבני משפחתו. זאת, בין היתר, לאור מצבו הרפואי של העורר הסובל ממיחושים בחזה אשר נובעים, בסבירות רבה, ממחלת לב בה הוא לוקה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקובעו שמצבו של חשוד המבקש לסטות מעיקרון פומביות ההליך המשפטי "קל" מזה של נאשם וזאת מאחר שמקום בו בנאשם מדובר, נמצא כי קיימות נגדו ראיות לכאורה המספיקות לשם העמדתו לדין. לטענת בא כוח העורר, הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) מהווה נורמה משפטית ספציפית שעניינה בנאשמים בעבירות מין ולאור אופיין המיוחד של העבירות אין להבחין בין נאשם בעבירות מסוג זה ובין חשודים שביצעו עבירות שונות. כמו כן, לטענת בא כוח העורר, הסמכות לדון בבקשה שעניינה ניהול ההליך המשפטי בדלתיים סגורות מוקנית למותב אשר דן בתיק העיקרי (או לאב בית הדין) ולכן חרג בית המשפט מסמכותו שעה שדן בבקשה והכריע בה לגופה.

           בא כוח המשיבה מתנגד לאיסור פרסום זהותו של העורר ולניהול הדיון בדלתיים סגורות. הוא מדגיש כי עיקרון פומביות ההליך המשפטי הוא עיקרון על בשיטת משפטנו וסטייה ממנו תתאפשר אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. אין בנזק הצפוי להיגרם לעורר, שעניינו מבוכה, עוגמת נפש, נידוי חברתי וכיוצא באלו כדי להצדיק סטייה מעיקרון זה. אשר לסוגיית הסמכות העניינית, נטען כי הסמכות להכריע בבקשה נשוא הערר נתונה לשופט יחיד, בין היתר לאור העובדה שבבואו להכריע בבקשה מעין זו, על בית המשפט להידרש לקיומן של ראיות לכאורה לאישומים נגד  המבקש ולעברו הפלילי, ראיות שעיון בהן על ידי המותב הדן בתיק העיקרי עשויה להביא לחשיפתן של ראיות "פסולות" בפני שופטי המותב.

             דיון

4.        "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". כך מורה לנו הוראת סעיף 3 לחוק יסוד : השפיטה (ראו גם את הוראת סעיף 68 לחוק). זהו הכלל ונקודת המוצא העומדת בבסיס ההליך השיפוטי במחוזותינו. יש שיאמרו אבן יסוד היא ויש שיאמרו כי בעיקרון-על עסקינן, "עיקרון שאינו נופל בחשיבותו מעקרונות כבוד האדם וזכותו לשמו הטוב" (דו"ח הוועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות המשטרה וגופי חקירה סטטוטוריים אחרים, 32 (להלן: ועדת וינוגרד)). מכל מקום, אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין, מהווה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שיטת משפט המזמינה את כלל הציבור להיחשף לפעולותיה, ללמוד אותן, לבקרן ולהעריכן. פומביות הדיון חיונית היא. כך יכול כל אזרח להיחשף להליך המשפטי, בין אם עניינו בהליך הנו אישי ובין אם התעניינותו נובעת מכל טעם אחר. זכותו הבסיסית של כל אזרח לדעת, ללמוד ולחקור את המתרחש בתוך אולם בית המשפט, בטרקלין בו דנים על החטא ועונשו כמו גם את זהות השופט היושב בדין, את זהות בעלי הדין ואת טיבה של ההכרעה השיפוטית (ראו: בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, ניתנה ביום 20.6.2004); בעניין זה יפים הדברים המובאים בדו"ח ועדת וינוגרד:

"אנו חיים בחברה פתוחה, וזרימה חופשית של מידע היא מסימני ההיכר שלה. פתיחות זו היא ערך שיש לשמור עליו והיא גם כורח המציאות. רוצים אנו שהציבור יקבל מידע על המתרחש סביבו. אנו מעוניינים שגם פעולות רשויות אכיפת החוק ייחשפו במידה הראויה, על מנת להעמידן לביקורת הציבור. יש לציבור עניין לדעת על תופעות עברייניות ועל האמצעים הננקטים לגילוי עבריינים ולהעמדתם לדין" (דו"ח וינוגרד, 4).

           שיטת המשפט הפותחת שעריה למתדיינים ולקהל באי בית המשפט ומנהלת דיוניה בפומבי רגישה גם לכבוד האדם ולשמו הטוב ומנסה לאזן בין הערכים המתנגשים.

           פומביות הדיון באה לסייע בידי הרשות החוקרת לקדם את חקירתה, במיוחד מקום בו עסקינן בחשד לביצוע עבירות מין בהן מספר קורבנות סבלו מנחת זרועו של הנאשם ויש מביניהם כאלו החוששים לחשוף את שעברו (בש"פ 1105/05 עמיר כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 2.2.2005)). ברי, כי פומביות ההליך המשפטי מאפשרת אף להתריע בפני הציבור על הסיכון הנשקף מפני מאן דהוא החשוד בביצוע עבירות שיש בהן כדי לסכן את הבאים בקרבו (בש"פ 5759/04 גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 1.8.04)) ולהרתיע עבריינים אחרים בכוח מביצוע עבירות בעתיד, שמא ייחשף שמם ברבים ומעשיהם הפוגעים ייצאו אל האור.

           קיים צורך למצוא את שביל הזהב בין שמירה על כבוד האדם ופרטיותו בלי להגביל יתר על המידה את חופש הביטוי וזכות הצבור לקבל מידע מהליכי חקירה ועוד יותר מכך הליכי משפט (דו"ח וינוגרד, עמ' 6). לפיכך, פומביות הדיון הנה בחזקת הכלל אך בצידו חריגים מספר. חריגים אלה מקורם באיזון בין עיקרון פומביות ההליך השיפוטי ובין אינטרסים נוגדים אשר בגינם קיימת הצדקה לאסור את פרסום עצם קיומו של ההליך המשפטי או פרטים מזהים של בעלי הדין. כך, מקום בו פרסום קיומו של ההליך עלול להביא לפגיעה בביטחון המדינה, לפגיעה בקטינים או חסרי ישע ואף לפגיעה במתלונן או בנאשם בביצוע עבירות מין, כנטען במקרה דנן (ראו: סעיף 68(ב) לחוק).

5.        מורכבותו של הנושא מחייבת הותרת מרחב שיקול דעת לבית המשפט בבואו להכריע בכל מקרה המגיע לפתחו (דו"ח ועדת וינוגרד, עמ' 10). כאמור, הכרעתו של בית המשפט במקרים כגון דא הנה פרי איזונם של עיקרון פומביות הדיון מחד גיסא ואינטרס הנאשם לשמירה על שמו הטוב, מאידך גיסא. חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון מביאה לכך שלא בנקל יסטה בית המשפט מכלל זה ויורה על איסור פרסום ההליך המשפטי (בש"פ 1105/05 הנ"ל; ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341; בש"פ 5759/04 הנ"ל; ע"א 4362/99 אריק טייב נ' עיתון כל העיר (לא פורסם, ניתן ביום 1.7.99)). אם כן, מהם אותם המקרים בהם יורה בית המשפט על איסור פרסום פרטיו המזהים של נאשם בעבירות מין?

           נקודת האיזון בעניין זה, ככל שהדברים נוגעים לחשוד בביצוע עבירות (להבדיל מנאשם בביצוען), קבועה בסעיף 70(ה1)(1) לחוק, המורה על איסור פרסום כאמור מקום בו סבור בית המשפט שפרסום שמו של החשוד "עלול לגרום לנזק חמור". הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק אינה נוקטת בלשון זהה, אלא מורה על קיום דיון בדלתיים סגורות שתוצאתו הישירה הנה איסור פרסום כל פרט על הדיון, אלא באישורו של בית המשפט, כאמור בסעיף 70(א) לחוק, במידה ונחוץ הדבר "לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין". בהקשר זה יאמר שאיני מוצאת שוני מהותי בין שתי הוראות החוק בעניין זה, על אף ההבדל בניסוח שני סעיפי החוק (סעיף 68(ב)(5) בשילוב סעיף 70(א) לחוק והוראת סעיף 70(ה1)(1) לחוק). ודאי שאין בתכלית החוק כדי להוביל למסקנתו של בא כוח העורר, לפיה המבחן הקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק, שהוא הרלוונטי לעניינו, הנו מבחן מקל יותר מבחינת הנאשם לעומת זה הקבוע בסעיף 70(ה1)(1) שעניינו בחשוד בביצוע עבירה. בשני המקרים, כנקודת מוצא יש לבכר את עיקרון הפומביות על פני אינטרס הנאשם (או החשוד) ויכול שיהיה אף מי שיאמר שבמקרה בו עסקינן בנאשם, עצם הגשת כתב האישום נגדו מעידה על קיומן של ראיות לכאורה אשר נבחנו על ידי רשויות התביעה עובר להגשת כתב האישום  (ראו: בש"פ 5759/04 הנ"ל, פסקה מס' 16 לפסק דינו של השופט מ' חשין (כתוארו אז)).

           מכל מקום, סוגיה זו אינה מתעוררת בעניינו במלוא עוצמתה. כפי שיפורט להלן, נסיבות המקרה אינן מצדיקות את עריכת הדיון מאחורי דלתיים סגורות, ואיסור הפרסום הנלווה לכך,  בין אם המבחן לעניין זה הנו החשש לקרות "נזק חמור" העלול להיגרם לעורר ובין אם יש לאמץ מבחן מקל יותר מבחינת הנאשם מקום בו עניינו נבחן לאור הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק. אין חולק, כי גם במקרה זה האחרון לא די בנזק סביר גרידא, נזק הנלווה דרך קבע להגשת כתב אישום כאמור, כדי למנוע את פרסום זהות הנאשם. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן צפוי להיגרם לעורר נזק החורג מכך ולכן ממילא איני נדרשת לשוני שבניסוח שני סעיפי החוק.

           לגופם של דברים, אמות המידה בעניין זה פורטו על ידי בית משפט זה בעבר בבש"פ 5759/04 הנ"ל (אשר במרכזו התבררה סוגיית פרסום פרטים מזהים של חשוד בביצוע עבירות פליליות ולא של נאשם כבעניינו) ושם נקבע שבית המשפט יבחן את נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות מצבו הרפואי, השפעת הפרסום על בני משפחתו, סביבת עבודתו, עברו הפלילי ואופי העבירות בביצוען נחשד. כך, עשויה להיות חשיבות מיוחדת לפרסום ההליך מקום בו מתעורר חשד לביצוע עבירות מין העשויות לסכן את הציבור ויש בפרסום כדי לקדם את חקירת המשטרה. כן ייתן בית המשפט את דעתו למשקלן של הראיות המצויות בידי התביעה, ולשאלה האם פורסמה הפרשה באמצעי התקשורת עובר להכרעה השיפוטית בעניין, שהרי אם אלה הם פני הדברים, נחיצותו של איסור הפרסום נחלשת באופן ממשי.

6.        כל אלו הן אמות המידה שינחו את בית המשפט בדרכו אל ההכרעה השיפוטית ולא נותר לנו אלא לצקת בהן תוכן לאור נסיבות המקרה שפנינו. העורר הנו עובד ותיק במערכת בתי המשפט, איש משפחה שהתברך בילדים ובנכדים. אין חולקין, כי פרסום העמדתו לדין בחשד לביצוע עבירות מין צפוי לגרום לו נזק עוד בטרם נקבעה אשמתו. אכן, פרסום הפרשה צפוי להביא למבוכה, לתחושת חוסר נוחות ולפגיעה בשמו הטוב של העורר, פגיעה אשר עלולה להותיר את רישומה ועקבותיה בעתיד, אף במידה ויזוכה העורר בדין. חששו של העורר מפני הנזק הצפוי להיגרם לו נהיר וכך גם החשש מפני הפגיעה הצפויה לבני משפחתו הקרובה.